המונח "נייר מיוחד" לא זכה למטבע בהדרגה עד לאחר שנות ה-60; זה מכונה לפעמים גם "נייר מעובד מיוחד". ניתן לאתר את מקורו של הנייר המיוחד בשנת 1945, כאשר חברת הקופה הלאומית (NCR) בארצות הברית פיתחה בהצלחה נייר העתקה ללא פחמן. לאחר מכן, הוצג זרם מתמשך של מאמרים מיוחדים אחרים, שהרחיבו אופקים ושינו את התפיסות המסורתיות לגבי מה יכול להיות נייר. מבחינת חומרי גלם, הייצור אינו מוגבל עוד לסיבים צמחיים; סיבים לא-צמחיים-כגון סיבים אורגניים וסינטטים-נמצאים כעת גם בשימוש נרחב. מבחינה מבנית, מעבר למטריצת הסיבים השזורה הבסיסית, ניירות אלה יכולים לעבור עיבוד נוסף או להכיל תוספת של שכבות ציפוי מרובות. מבחינה פונקציונלית, ניתן לייצר אותם על פי דרישות עיצוב ספציפיות ויכולות{10}}יישומים המיועדים שהיו בלתי נתפסים לחלוטין בעבר. עם זאת, הפיתוח של מגזר הנייר המיוחד מתמודד עם אתגרים רבים, לרבות דרישות השקעה הון משמעותיות, מפרטי ציוד מחמירים ומורכבויות טכניות משמעותיות. יתר על כן, לסוגים רבים של נייר מיוחד יש היקף יישום צר יחסית וביקוש נמוך בשוק. כתוצאה מכך, הסקטור טרם השיג מסה קריטית בטווח הקצר ונשאר אזור בשל להמשך פיתוח וחיפושים בשוק.
התפוקה המקומית של נייר מיוחד נותרה נמוכה, והיא בהרבה מעמידה בצרכי הצריכה בפועל של סין. למרות המגוון הרחב של יישומים, ביצועים מעולים וערך מוסף גבוה הקשורים למסמכים מיוחדים, מפעלי נייר מקומיים-עד-בינוניים-בינוניים-היצרנים העיקריים במגזר זה-ממעטים להשתמש בתמיכה טכנית ממוסדות מחקר אקדמיים. חוסר שיתוף פעולה זה מהווה מכשול משמעותי לקידום תעשיית הנייר המיוחדת של סין. יצרני נייר מיוחדים חייבים אפוא לעסוק בתכנון ייצור נבון, ולכוון את מאמציהם לעבר גיוון מוצרים וחדשנות טכנולוגית; על ידי כך, הם ללא ספק יכולים ליצור נישה בת קיימא ומשגשגת לתעשיית הנייר המיוחדת המקומית לשרוד ולשגשג.
